אנושיים, אנושיים מדי

העיתונאית מחפשת משמעות, או: האומץ לחולין - מחשבות בעקבות בוסטון (חלק א׳)

עולם הולך ונעלם. במערת של הבוסטון גלוב

הפוסט הזה היה אמור להיכתב לפני חודש והתעכב כי סיבות, ואז הגיעה איראן והוא התעכב עוד קצת. 

הפוסט הזה היה אמור להיכתב לפני חודש, כי רציתי לספר על הביקור שלי בבוסטון, כחלק מתוכנית לעיתונאים של ארגון ״מעוז״. אז אני כותבת קצת מאוחר מדי, קצת מטושטש מדי, אבל בכל זאת כותבת. כי השבוע הזה היה הזדמנות, די נדירה, לחשוב על המקצוע המשונה הזה, שאיכשהו מפה לשם אני עוסקת בו כבר משהו כמו 15  שנה - שזה המון, אבל עדיין לא מספיק בשביל שאהיה בטוחה שזה הדבר שאעשה כל החיים. 

נסעתי לבוסטון עם קבוצה של עיתונאים ועיתונאיות, כתבי תחום במערכות חדשות של כלי תקשורת גדולים בישראל, כדי ללמוד על דברים עם שמות גדולים כמו עיתונות מודעת טראומה ועיתונות קונסטרוקטיבית, וכדי לשמוע על משבר העיתונות ועל עיתונות בעידן טראמפ המאוחר. אבל כמו שתמיד קורה כשמדברים על המנוח, נסעתי לבוסטון וחשבתי בעיקר על עצמי. 

באופן די משונה ולא צפוי, המקום שבו התרגשתי עד כדי בכי לא היה בתחנות הרדיו של NPR אהובת לבי, גם לא ב״בוסטון גלוב״ הוותיק. את הקוקטייל המשונה של דמעות של כאב והקלה הרגשתי במערכת של עיתון קצת אזוטרי עם שם משונה - ה-Christian Science Monitor. זה מגזין שבועי שהמערכת שלו יושבת במטה של כנסיית המדע הנוצרי - פלג שאני לא יודעת עליו מספיק, אבל מספיק לקרוא את הערך שלו בוויקיפדיה כדי לכל הפחות להרים גבה. בכל אופן, זה לא הסיפור. 

בתחנת הרדיו הציבורית של בוסטון

המגזין שלהם לא ממש קשור לכנסייה, מלבד טור קצר באחד העמודים האחרונים. יש בו סיפורים מהעולם, וסיפורים מקומיים ממסצ׳וסטס. את רובם ככולם אפשר היה למצוא גם במוספי סוף השבוע כאן בישראל, דחוסים בין הטורים הפוליטיים לכתבה על גורו הזוגיות שמשגעת את טיקטוק. ההבדל הוא בתמהיל, וגם בעוד משהו, שלא כל כך נהוג להתעסק בו כשמדברים על עיתונות: באמפתיה.

אמפתיה, כרומו והכי חשוב: המילטון

המילה הזאת חזרה יותר מפעם אחת בשיחה שלנו עם העורכים והכתבים במוניטור. הם דיברו על המבט שלהם באנשים, על הרצון שלהם לספר מה עובר עליהם בתוך הסחף ההיסטורי הגדול. להתמקד באם ובנה בסוריה, ובמאבק שלהם לגייס מספיק כסף כדי לתקן את האופניים הישנים שלהם. או על חקלאים בצפון אמריקה. אלה סיפורים עיתונאיים לכל דבר ועניין, אבל יש בהם איזשהו - איך לקרוא לזה? אולי לחלוחית, אולי טון - שקצת חסר בעיתונות המיינסטרימית. הם משדרים בתדר טיפ-טיפה אחר. זה שלא מחפש שורות תחתונות, לא מחפש מה רע או מה טוב. הוא פשוט מחפש בני אדם. 

אלה סיפורים עיתונאיים לכל דבר ועניין, אבל יש בהם איזשהו - איך לקרוא לזה? אולי לחלוחית, אולי טון - שקצת חסר בעיתונות המיינסטרימית. הם משדרים בתדר טיפ-טיפה אחר. זה שלא מחפש שורות תחתונות, לא מחפש מה רע או מה טוב. הוא פשוט מחפש סיפורים על בני אדם. 

כשהבנתי את זה, הבנתי שזה מה שאני מנסה לעשות בכתיבה שלי. לא תמיד אני מצליחה. וגם כשכן, רוב הזמן אני לא יודעת לקרוא לזה בשם. רוב הזמן אני אפילו נוטה לראות בניסיון הזה משהו לא כל כך טוב. כי יש משהו באופן שבו אנחנו תופסים עיתונות שנוטה לזלזל בתכונה הזאת, של החיפוש אחר האנושי. מה שאנחנו קוראים לו עיתונות, כלומר מה שמשודר בטלוויזיה, מה שזועק מהכותרות האדומות בעיתונים, מחפש דברים אחרים לגמרי. שורות תחתונות. תחזיות נחרצות. 

וכשהעיתונאים במוניטור דיברו על האופן שבו הם מתבוננים על הסיפור, על הניסיון שלהם להקשיב, לחפש את הדבר החמקמק הזה שנקרא רוח האדם גם בתוך מציאות קשה - הרגשתי שהם נותנים מילים למשהו שאני מחפשת להגדיר כבר המון זמן ולא ממש מצליחה. וגם הבנתי פתאום, שהיעדר המילים וההגדרות הוא חלק מהנטל שמלווה את היומיום שלי חלק גדול מהזמן.

אני עיתונאית כמעט במקרה. אחרי הצבא חיפשתי עבודה שאפשר לשלב עם לימודים, וכך הגעתי לתפקיד הראשון שלי ב״מקור ראשון״ - תפקיד די מוזר, שכלל העלאת תכנים לגרסת הבטא (שמעולם לא עלתה לאוויר לדעתי) של אתר העיתון. באחד הימים במגזין התרבות חיפשו מישהו שיכתוב מאה מילה לפרויקט על מאכלי עדות. וכך, בזכות האושפלאו של סבתא שלי, הפכתי לעורכת מגזין. זו היתה אמורה להיות עבודה זמנית. נשארתי שש שנים. אחר כך המשכתי לשש שנים נוספות ב״הארץ״. עכשיו, במערכת העיתון השלישית שלי, אני סקרנית מאוד לגלות לאן יובילו אותי שש השנים הבאות.

זו היתה אמורה להיות עבודה זמנית. נשארתי שש שנים. 

בעצם, לא באמת במקרה. הגעתי למקור ראשון בזכות השירות לגלי צה״ל, ולגלצ הגעתי קודם כל כי מאוד מאוד רציתי בזה. האמת היא שאני לא זוכרת את עצמי רוצה אי פעם משהו כמו שרציתי להתקבל לשם. השאלה שאף פעם לא ממש שאלתי את עצמי היא - למה בעצם.

התאהבתי ברדיו בזכות ״תאוריית הקשר״ של ערן סבאג, תוכנית לייט-נייט שכולה קשרים אזוטריים בין שירי בלוז לשיחות על היסטוריה, שהיו כנראה רק לסבאג עצמו. ההאזנה המקרית הזאת, במערכת הסטריאו שקיבלתי לבת מצווה, המשיכה לילה ועוד לילה. והלילות התארכו - ב-23:00 תאוריית הקשר- בחצות ציפורי לילה. התאהבתי ברדיו בזכות ההאזנות הליליות בחופש הגדול, ובזכות הברקות רדיופוניות כמו תוכנית שמשודרת ב-4 ביוני לכבוד 35 במאי, או תוכניות שואה וזיכרון. הרדיו הזה נדמה לי כמו מגרש משחקים שבו אפשר לבנות ארמונות בחול - אזוטריים ומשונים, מעמיקים ואובססיביים. החדשות עצמן די שיעממו אותי. מעולם לא הבנתי מה העניין עם גלים פתוחים, ראיונות פוליטיים חלפו לי מעל הראש. אם לדבר גלויות, זה לא ממש השתנה מאז. 

כשהגעתי לרדיו חלמתי על שעות לילה נטולות רייטינג שבהן אוכל לשדר שירי משוררים או על תוכנית על הכמעט-פלישה הנאצית לארץ ישראל. במקום זה, מצאתי את עצמי במחלקת החדשות. רודפת אחרי ניצולי אסון טבע בנפאל (טלפון לבית חב״ד, חברים. זו תמיד התשובה), או אחרי פצועי תאונת כדורים פורחים בשמי רמת גן (אני ממציאה כרגע, אבל באותה המידה זה יכול להיות סיפור אמיתי). התוכנית שהפקתי התהדרה במרואיינים הישגיים, כמו שאהבו לקרוא לזה. ואני רציתי להשיג, ורציתי להצטיין. 

ותכלס, הצטיינתי. בעיקר בזכות הקפיץ הפנימי, שבגיל 18 היה מתוח עד אין קץ, שהיה דרוך תמיד לכל משימה ובקשה. ובזכות המשמעת העצמית, וההרגל להתנהל עם רשימת מטלות שאף פעם לא נגמרת, ובזכות מעט מדי שעות שינה. אני רק לא בטוחה שנהניתי מזה. רוב הזמן הרגשתי צרימה - בין ההישג לבין שאלת התכלית שלו. התקשרתי למשפחות שכולות, לניצולי אסונות, לבתי חב״ד בקצה העולם. וכל הזמן הזה הרגשתי קצת אשמה, וקצת ניכור מהדבר שעשיתי מדי לילה ובוקר. 

המשכתי לעבוד בעיתונות גם מתוך אינרציה, וגם כי בסוף אני אוהבת לכתוב, יודעת לקרוא, ועושה לא רע את שניהם. היו לי הרבה רגעים של סיפוק אדיר, של הצלחות גדולות וקטנות. אבל תמיד, כמעט בכל רגע, היה גם הקול הזה ששאל: רגע, ככה זה הולך להיות מעכשיו? תהיי עיתונאית ו-זהו בעצם? איזה מין מקצוע זה בכלל. בטח לא מקצוע להזדקן בו. הרגשתי שאני נמצאת במקום הזה כמעט במקרה. שזו רק תחנה בדרך לדבר האמיתי, הדבר שאני באמת רוצה לעשות. מה? על זה לא היתה לי תשובה. 

מה שהתחדש לי בעקבות הנסיעה הוא היכולת לנסח לעצמי מה אני בעצם עושה בתור עיתונאית. או, לפחות, מה אני שואפת לעשות. זה קרה בין השאר בזכות הביקור ב״מוניטור״, אבל לא רק. פגשנו שם המון עיתונאים, כל אחד תופס את העבודה שלו קצת אחרת, אבל בסוף כולם חלקו את אותו דבר בסיסי, שהוא נשמת אפה של העיתונות גם הם היא עצמה נוטה לשכוח את זה: לספר סיפורים על אנשים, בשביל אנשים. זו הגדרה יפה, שאני מנסה לקחת איתי מאז. היא עוזרת לי לזכור שיש משמעות ותכלית לעבודה הזאת, גם אם ביומיום המשמעות הולכת לאיבוד בשטף המשימות והרעש והצורך להאכיל כל הזמן את המפלצת המתקראת מערכת חדשות. גם אם ביומיום קשה שלא לחשוב על התעשייה המשונה הזאת, שהולכת ומשתנה לנגד עינינו עד שלא ברור מה יישאר ממנה בכלל בשנים הקרובות.

בפעם הבאה אכתוב גם על עיתונות מקומית ועל סיפורים של יומיום, ואולי עוד כמה מחשבות שמסתובבות לי בראש מאז שחזרתי ועדיין לא הצלחתי לתת להן מילים. בינתיים, אם מעניין אתכם להמשיך לחשוב על עיתונות ותפקידיה, אני מזמינה אתכם להאזין לפודקאסט הזה של בריאן ריד (היוצר של S-town הבלתי נשכחת, למי שמכיר), שעוסק בעיתונות בזמן הזה, בעיקר בארה״ב אבל לא רק. הנה פרק לא קל על נושא שכמעט לא דווח בתקשורת בישראל: מאחורי הקלעים של התחקיר שחשף מי ירה בעיתונאית הפלסטינית-אמריקאית שירן אבו עאקלה.