אותו נהר פעמיים

המלכה כבר מתה, אין נהר בלי מים. שיט על התמזה, קיץ 2026

״לכן התנגדתי נחרצות להפלגה. ולא, כפי שהסברתי, מטעמיי האישיים. מימיי לא לקיתי במחלת ים. אבל חששתי לשלומו של ג׳ורג׳. ג׳ורג׳ אמר שהוא בטוח שיהיה בסדר גמור, ולמען האמת אפילו ייהנה, אבל הוא מציע להאריס ולי לא לחשוב על זה אפילו, כי הוא משוכנע ששנינו נצא אם נחלה אל הים״.

(שלושה בסירה אחת, ג׳רום ק. ג׳רום, תרגם: יונתן יבין, הוצאת מודן)

מאחורי דלפק הקבלה של ״כריס קרוז״ תלויה תמונה של כריס ופאם עם המלכה. הם בטח סיפרו את הסיפור הזה כבר אלף פעם, אבל פאם שמחה לספר גם בפעם האלף ואחת. איך היא וכריס שמרו על הסירה של הוד מעלתה, ואיך הבן פול עשה להם הפתעה ליום הנישואין החמישים וארגן להם ביקור אצלה. מעניין אם הם דיברו על מזג האוויר.

מאז שהתמונה הזאת צולמה עברו כמה שנים. המלכה כבר מתה, אבל הנהר עדיין עוד כאן, וגם הסירה ליידי אליזבת׳ הנושאת את שמה. אבל אנחנו לא עם אליזבת׳, המפוארת שבסירות, אלא עם ג׳ניפר: שני חדרי שינה, מטבח קומפקטי, סיפון.

פאם מוסרת לנו את המפתחות ושולחת את אחד העובדים להעביר לנו תדריך קצר. בחולצה מכופתרת, מכנסיים קצרים והומור בריטי שסוף-סוף הבנתי למה אומרים שהוא יבש, דֵּני מלמד אותנו איך בודקים שמן-מים במנוע ומתי צריך למלא מים במיכל הסירה. יוצאים לדרך.

הרעיון לצאת לשבוע על התמזה התחיל מספר שנכתב בהשראת ספר. הספר ״שלוש בסירה״ של מיכל ווזנר נכתב ב-2001 כמחווה ישראלית נשית ל״שלושה בסירה אחת״ של ג׳רום ק. ג׳רום מ-1889. ווזנר כתבה על המסע שלה עם חברותיה בעקבות ג׳רום, בטון להגני שמבקש להתחקות אחר הסגנון הג׳רומי המקומי. את הסירה שלה שכרה ווזנר מכריס ופאם, אותם כריס ופאם, אי שם לפני חצי יובל. הבאנו איתנו את הספר כדי שיתרגשו כמונו מסגירת המעגל. הם הנהנו בנימוס.

״שלושה בסירה אחת״ המקורי הוא אנטיתזה לספרי המסעות שנכתבו באותה התקופה. אין בו היצירתיות הפרועה של ז׳ול ורן ולא ההרפתקנות של אי המטמון של סטיבנסון. לג׳רום היה כישרון מיוחד לכתיבה על מידות אנושיות שלא זוכות למספיק הערכה: עצלות, לא-יוצלחיות, לאות. ואיכשהו, זה הטיול שבחרנו לעצמנו.

(מי שלא יתעצל יוכל לקרוא את ג׳רום על העצלות גם ב״הרהורים בטלים של הולך בטל״ שתורגם לאחרונה. והנה פרט מעניין שגיליתי תוך כדי כתיבה: גם סטיבנסון של ׳אי המטמון׳ כתב בשבח הבטלה, ובעצם זה לא צריך להפתיע שהרי ב׳אי המטמון׳ הקפטן מבזבז את המטמון תוך זמן קצר והופך לקבצן, ונשאלת השאלה למה לטרוח מלכתחילה. הנה המאמר בתרגום לעברית) 

כשחזרנו הביתה מצאנו את הסרט הזה של ה-bbc על פי ״שלושה בסירה אחת״. זה סרט שמזכיר הפקה ישנה של הטלוויזיה החינוכית, יעיל ודל תקציב. יש בזה משהו מנחם.

https://www.youtube.com/watch?v=zgwkbipco2M

ג׳רום ידע למה הוא שלח את עצמו ואת חבריו העצלים לשוט דווקא על התמזה. לנהר יש קצב משלו. לא רק משום שחוקי הדרך מגבילים את השיט ל-8 קמ״ש, אלא גם כי הדרך רצופה בלוֹקִים - סכרים קטנים שמעלים ומורידים את מפלס המים. בכל לוק צריך לחכות - לפעמים כמה דקות, לפעמים חצי שעה, תלוי אם יש סירות אחרות בתור.

לכל לוק יש לוק קיפר, האיש שתפקידו לפתוח ולסגור את הלוק ולעזור לבעלי הסירות לאבטח אותן בעזרת החבל כדי שלא ייחבטו בסירות הסמוכות בזמן ההמתנה. קצת כמו פקח של רשות הטבע או שומר יערות בסיפור של א..ב יהושע, גם הלוק-קיפרים הם מה שמכונה טיפוסים. לכל אחד סיפור משלו ודרך משלו למשוך את החבל בסירה. מה מביא אותם לכאן, לנהר הזה, להרים ולהוריד את מפלס המים שוב ושוב ושוב? אולי יד המקרה. אולי כי זו הדרך הכי טובה לשאת את משא החיים. להמתין לסירה, לברך את נוסעיה לשלום, למשוך את החבל ולהיפרד. עד הפעם הבאה. 

על הנהר יש איזו אחווה של שותפי גורל. כשמחכים בלוק או מחפשים איפה לעגון את הסירה פוגשים כל מיני אנשים. את זוג הפנסיונרים שמכרו את הבית ועברו לגור על הסירה, הלוך-חזור על הנהר. מישהו מספר לנו שעבד קשה כל החיים, והסירה היא בשבילו דרך להוריד הילוך. יש סירות עם אופי צועני וסירות מדוגמות ומצוידות. יש טיולים של שעה וטיולים של שבועיים. אבל המשותף לכולם הוא שככלל, כולם משתדלים לעזור. למשוך את החבל. להשאיל צינור. לייעץ בנוגע לנקודת העגינה הבאה. כשחולפים זה על פני זה, מנופפים לשלום. מדי פעם, בהמתנה ללוק או לברז המים, שאלו אותנו מאיפה אנחנו. ענינו. הבעת הפנים לא הסגירה דבר. לאף אחד אין חשק לדבר על עזה עכשיו. 

כששטים על התמזה זזים לאט ומעט. ובכל זאת תמיד יש מה לעשות. לעגון, לאחוז בחבל, להתיר אותו לאט, למלא את המים. בשגרה הזמן עובר בפעימות: בוקר, פיזורים, עבודה, איסופים, אולי איזה שיעור פילאטיס, שוב עבודה. על הנהר השעות נמזגות באיזה אופן אחר. בוקר הופך לצהריים נשפך לערב. יש לזמן איזו איכות אחרת. ואולי זה לא רק הנהר, אלא ההחלטה למחוק את האינטסטגרם ובכלל לנסות להמעיט את השימוש בטלפון. קצת מוזר לחוות את החיים לא דרך היקום המקביל של הנעשה אי שם בסטורי של מישהו אחר. מוזר, ומאוד משחרר. 

בחדשות כתוב שזה הקיץ הכי יבש באנגליה מאז 1976. הדשא בלונדון צהוב לגמרי. אפילו בהייד פארק, אפילו בארמון. בתמזה המים זורמים, אבל כשמסביב הכל צהוב כל כך קשה שלא לחשוב: מה יקרה כשגם הנהר יתייבש. קשה שלא לחשוב על עתיד הנהרות כולם, ועל העתיד שלנו בתוך העולם הזה. אני חושבת על זה ומיד מסלקת את המחשבה. מדי פעם היא חוזרת, לובשת צורת אמבה או אצה רעילה או מפולת בוץ בנפאל.

גשם קיץ אנגלי שהיה פעם טיפוסי ועכשיו הוא אירוע חד פעמי

השמיים בקיץ הזה כחולים לגמרי. כמעט בלי ענן ובלי טיפה. מעליי דווקא יש איזו עננה. שעון החול של החזרה לעבודה, מועקות שהבאתי מהבית. דווקא עכשיו, דווקא בחופש, המועקה מתפשטת לי בחזה. על ישראל, על עתיד העיתונות, על העתיד בכלל. אני נאחזת בכל הכוח בציור, בנופים, ברגעים של שלוה פנימית. נזכרת בשיר ״אפשרות להחלמה״ של מאיה ויינברג, שתלוי לנו על המקרר בבית: 

כְּשֶׁהַחֹשֶׁךְ מַרְפֶּה וְהַנֶּפֶשׁ נֶעֱזֶבֶת

בִּמְנוּחָה

כְּשֶׁהַדְּבָרִים הַפְּשׁוּטִים

חוֹזְרִים לְהֵעָשׂוֹת

אֶפְשָׁרִיִּים

בַּמִּרְוָחִים הָאֵלֶּה תִּחְיִי

אחרי שלושה ימי שיט, צריך להתחיל לחזור לנקודת ההתחלה. אנחנו עוברים שוב במארלו ובהנלי-און-תמז ובמיידנהד ובדאצ׳ט. הרקליטס צדק: אי אפשר לטבול באותו הנהר פעמיים. מארלו של הפעם הראשונה היא לא מארלו של הפעם השנייה, דווקא משום שהיא עצמה לא השתנתה בכלל. אנחנו כבר בקיאים יותר, יודעים איפה לעגון ולאן כדאי ללכת. מפליא כמה מעט צריך בשביל להרגיש בבית. רק ללכת ולחזור בפעם השנייה.

״ובכן״, אמר האריס, מושיט את ידו אל כוס המשקה שלו, ״היה לנו מסע נעים, ותודותיי הלבביות על כך נתונות לאבא תמזה הזקן - אבל אני חושב שעשינו בשכל שנפטרנו ממנו בזמן. נרים כוסית לחיי שלושה גברים שהתמזל מזלם לא לשבת בסירה!״

אם הגעתם והגעתן עד לכאן - קודם כל תודה שאתם קוראים. ואם יש לכם מחשבות על עצלות, חריצות או נהרות - אני תמיד שמחה לשמוע, ואפשר לפנות אליי דרך כל אחת מיותר מדי הרשתות החברתיות. וגם: יש לי ערוץ טלגרם, שאני מעלה בו לעתים תכופות יותר מחשבות קצרות יותר על דברים שקראתי או שמעתי וקצת מחשבות על החיים.